נזכרים ביפתח
רותם א.
מפקד הפלוגה המסייעת 101, כתב למשפחתו של יפתח:
"בימים אלה אנו עוסקים בהנצחתו של יפתח: אם זה בלימוד התחקירים, בתמונות שמסתובבות בפלוגה, מועדון לזכרו, דף חלל שמחולק לכל לוחם בפלוגה ומציין את ערכיו המובילים של יפתח, והדבר האחרון הוא מחברת הזיכרון שמוגשת לכם ובעצם מנסה לפרוס בפניכם צדדים נוספים בנפשו של יפתח אשר חוו מפקדים ופקודים.
ברצוני לכתוב מספר דברים מהחוויה הלא ארוכה לצערי שחלקתי עם יפתח בימים שהיה תחת פיקודי. הנקודה שיפתח נגע בי פנימה זו התמימות הטהורה והאנושיות שמתפרצת ממנו. בדרך כלל על-ידי חיוך אמיתי ומשפט ללא מחיצות שמשאיר אותך המום. ביפתח הייתה תמימות טהורה, תמימות של אדם עם לב טהור, זה נבע מהאמון שנתן באנשים ומכך שהתייחס לכולם בצורה אמיתית ושווה. על יפתח היה צריך להביט ולחכות למשפט הראשון שהיה יוצא מפיו בתוספת החיוך הכל כך אמיתי והנה הבנת שאתה יושב מול אדם מלא אנושיות, אמינות, אהבה, יושר וצדיקות".
איתמר ש.
לוחם בפלוגה המסייעת, מחלקת ה-9 של יפתח, מספר על הרגעים האחרונים לפני כניסתם ללבנון:
"... עשינו איזשהו קידוש על היין לכבוד שבת ויפתח רצה להגיד כמה מילים. אני לא יודע אם אני זוכר בדיוק את מה שאמר או את מה שאני רוצה לזכור שהוא אמר, אבל המילים פשוט צועקות: 'חבר'ה, זאת מלחמת מצווה ואנו עומדים להילחם בה, אני מקווה שכולנו נחזור אחר-כך לכאן. אני רוצה להגיד לכם שאני אוהב את כולכם ושאם יקרה משהו תדעו שאני אוהב את כולכם. אני הבטחתי להורים שלכם להחזיר אתכם בשלום הביתה'. יפתח, אין לי מושג למה אמרת את מה שאמרת. בשבילי היו אלו המילים האחרונות שלך."
אביעד ל.
לוחם בפלוגה המסייעת, מחלקת ה-9 של יפתח, כותב:
"... אני חוזר אחורה שבוע ונזכר איך בליל שבת כמה דקות לפני שעולים על האוטובוסים כדי להיכנס בפעם הראשונה ללבנון, אתה עומד שם מבקש מכולם להתאסף כדי לומר כמה מילים אחרונות. אתה אומר שהפעם זה אמיתי, ואנחנו נדרשים וזוכים להגן על תושבי הצפון בגופנו (ולא יודע עד כמה). ואז, כאילו כבר ידעת, ממש חשוב לך לומר משהו אישי, מהלב. אם נגזר עליך - אז רק איתנו, המחלקה שכל כך אהבת... כאילו התאספנו על הגג שם בבינת ג'ביל רק כדי למלא את בקשתך האחרונה... כמה אהבת אותנו. אני נזכר איך אז, בליל שבת, אתה מבקש ממני להתפלל איתך מילה במילה את קבלת שבת וערבית... את התפילה הזאת לא אשכח לעולם. ככה בלי מנגינה... ממש מילה במילה 'מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך...' ואתה חוזר אחרי ומסמן לי להאט... ".
נאוה סיגל וטלי
מורותיו של יפתח, כותבות:
"אדם יקר ומיוחד - יש כמוהו רק אחד / ידע לתת מכל הלב גם כשלעתים היה זה כואב / לדבר עליו בזמן עבר, נמעט אם נאמר קשה הדבר / תמיד דואג לחבריו וחייליו - אבני דרך לרגליו היו מעלותיו / צניעות, אחריות, עזרה לזולת, רצינות ונתינה / לקרוביו ומשפחתו היה מתנה. / שימש דוגמא ומופת לדור העתיד בצבא / מלא חום, טוב לב, חכמה חיוך ואהבה. // יש הקונים עולמם בחיים יום יום ושעה שעה / יש הקונים עולמם אך בשבריר של שנייה / יפתח שלנו קנה עולמו יום יום ושעה שעה / הודות למעורבותו במסגרת החיים ותרומתו הרבה. // ישנם דברים הניתנים חינם והם יקרים ביותר: / יד פשוטה, כתף תומכת, לב משתתף, נפש סועדת / דברים יקרים אלו לא עולים כסף - הם שווים הון / אינם ניתנים לפריטה לפרוטות ואי אפשר לאמוד ערכם במטבעות / כך היית אתה, נותן ללא גבול ולא מחכה לתגמול / קשוב ורגיש לבעיות חבריך, טיפול אישי ומסור בחייליך / היית אח ובן נאמן, תלמיד, מדריך, מפקד מצוין / בבית ספרינו, בי"ס 'הרצל', תחילת דרכך הלימודית, השארת חותמך / יפתח יקר אין כמוך. // עבורנו תישאר צעיר לנצח!...".
אלעד מ.
היי אני מניח שאת אחות של יפתח ז"ל, ורציתי לחזק ולשתף את המשפחה שלכם. לא זכיתי להכיר את יפתח באופן אישי, נחשפתי אליו בתקופתי כצוער בבה"ד1, מציטוט שלו שחקוק על הקיר. במהלך הקורס (2012) קיבלתי משימה להנציח חלל ובחרתי להעביר ערב הוקרה ליפתח בנוכחות הפלוגה. נפגשתי עם אביך בביתם בחיפה שסיפר לי על יפתח האדם והקצין. אי אפשר שלא היה לקבוע כמוטיב המרכזי של משימת ההנצחה את המנהיגות האנושיות שהיה ביפתח, שכן זה היה במסגרת קורס פיקוד והוא היווה עבורי השראה גדולה לדמותי כמפקד בצבא. שלחנו להורייך קנבס שבמרכזו התמונה של יפתח כשכל צוער רשם את שעל ליבו. ומעבר לכך כל צוער קיבל כרטיס קטן עם תפילת הדרך בצד אחד ובצד השני אותה תמונה מפורסמת של יפתח מצדיע. בלי לשים לב יפתח כבר הולך איתי שנים, תפילת הדרך שלו ישבה אצלי הכיס בתקופות משמעותיות בחיי בשירות הצבאי, שחרור, הטיול הגדול בעולם ובעוד חוויות מכוננות רבות בחיי. אני חושב שאחד הדברים החשובים למשפחה שכולה היא הידיעה שמישהו זוכר את המלאך שלהם, אז רק רציתי להגיד שאני זוכר. מחזק אתכם ביום הזה ומודה לכם.
דרור צ.ב
כבר יותר מעשור שהתמונה הזאת ניצבת מעל המיטה שלי בדירה אצל ההורים בחיפה. אני לא אדם שלרוב מעריץ אנשים, שחקנים, מפורסמים.. זה לא אני.
אדם אחד אני מעריץ ושמו הוא יפתח שרייר!
תמיד אומרים על אנשים ובעיקר על חיילים אחרי שהם נופלים 'איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא׳... יפתח ראוי למשפט הזה! אני זכיתי להכיר את יפתח שהיה מש״צ בתדהר, אני לא יכול לשכוח איך אני כחניך צעיר בשבט אומר לכולם שאני רוצה להיות מש״צ אני רוצה להיות כמו האדם המדהים הזה!!! לצערי רק אחרי מותו למדתי להבין עד כמה גדול האיש הזה! איך הוא לקח על עצמו גדוד ביינישים למרות שלא היה דתי או עם קירבה מוקדמת לנושא, איך הוא דאג והוביל אותם ועל ההחלטות והמעשים המדהימים שבחר לעשות.
יפתח הוא ארץ ישראל היפה- לוחם קשוח אבל ערכי ומחנך.
ייהי זכרו ברוך!
מור פ.
היי יפתח
זו כבר השנה החמישית מאז גיל 18 שאני מכירה אותך וזו כבר השנה השלישית שאני רושמת לך בקיר זיכרון. זה משעשע שאני בכל יום זיכרון מספרת על מישהו שבכלל לא הכיר אותי אך לשמחתי אני זכיתי לקבל הצטיינות על שמו.
השנים עוברות וזה צורם, מעיין מוזרות כזו שאני כבר בת 23 ואתה נשארת צעיר בן 21 זה לא כל כך נתפס להבין שאני כבר ״יותר גדולה ממך״ להבין שאני כבר הרחק מהילדה שעמדה על הבמה בתיכון חוגים וקיבלה הצטיינות על שמך, הספקתי כבר לסיים את השירות הצבאי, לטייל ואפילו התחלתי ללמוד באוניברסיטה
בכל שנה אני דואגת לספר את הסיפור שלך, אני כבר זוכרת בעל פה את הדף שנתנו לי אז בכיתה כדי לדבר על איזה גיבור אתה
אני מודה ומברכת על הרגע שזכיתי לשמוע על המפקד האדיר, האיתן והקשוב שהיית
רק חבל שאלו הם הנסיבות
אני מבטיחה לך שהסיפור שלך תמיד איתי ובכל יום זיכרון אני דואגת להקדיש לך את הזמן שמגיע לך
יום הזיכרון 2017 - אתה תמיד איתי יפתח.
>> היי יפתח
עברה שמה מהפוסט הקודם, כבר הספקתי לעקוף אותך בגיל... שזה די מצחיק כי בגיל 17 קיבלתי מלגה על שמך.. אני המשכתי לגדול ואתה? אתה תישאר צעיר לנצח. אז אנחנו לא מכירים ואנחנו גם לעולם לא נכיר,אני רק יודעת שכל שנה ביום הזיכרון אני עומדת והתמונה היחידה שעולה לי זה אתה.
גיבור של כולם,ילד של כולם במותך ציוות לנו את החיים ולי? לי ציוות את העובדה שאין לי ארץ אחרת וגיבורים עדיין קיימים.
יהי זכרך ברוך.
8.5.19
אהלן יפתח
מה נשמע?
עברו שמונה שנים מאז שהכרנו, אני הייתי בת 17 ואתה...אתה נשארת בדיוק באותו הגיל.
רציתי לספר לך שהזמן עובר, סיימתי שירות צבאי, אני תכף מסיימת את התואר, ואוטוטו מתחתנת. אבל מה שמצחיק יפתח זה שאתה נשארת בדיוק אותו הדבר-וזה שובר אותי כל פעם מחדש. מי היה מאמין שהמלגת הצטיינות שנתן לי אלי לכטמן המחנך שלי אי שם בתיכון חוגים בכיתה י״א, תוביל אותנו לחברות אמיצה שאנחנו חווים כבר שמונה שנים. אז יפתח אני רוצה שתדע שאין שמחה ממני שקיבלתי אז את העבודה להכין סיכום על הגיבור שבשמו אני מקבלת תעודת הצטיינות. אני משתדלת כל השנה להתעדכן, לשמוע ואפילו לא מזמן חברה סיפרה לי שעליה להכין סיכום על חלל צהל שנהרג ושהיא יודעת שאני מכירה אותך (אבסורד שלא) ושהיא תשמח אם אעזור לה. קפצתי מאושר והוצאתי את הסיכום שכתבתי אי שם בכיתה י״א, אז יפתח חבר שלי אני פה,זוכרת תמיד ומנציחה תמיד. לעוד שנים של חברות נפלאה
ממני, החברה שלא הכרת
מור ❤️
אנונימי
היי יונת.
לא יודע למה אבל מרגיש צורך לספר ולשתף על חויה שהייתה לי עם יפתח.
הייתי חייל של יפתח כשהיה מ"כ בפלוגת ארז, מרץ 04. האמת יפתח לא היה המ"כ הישיר שלי, זה היה XXX אבל ליפתח הייתי יותר קשור מהרבה סיבות, בעיקר בגלל הלב הענק שלו, האוזן הקשבת, הרגישות שלו והאכפתיות האין סופית.. זכורה לי במיוחד שיחה שלנו. זה היה ביום שבת בבוקר, בנוהל שבת. הייתה לי חברה שבאותו זמן נפרדה ממני והייתי מאוד מבואס ועצוב (אהבה ראשונה). יפתח ניגש אליי ושאל אותי אם הכל בסדר כי לדעתו משהו עבר עליי. הוא באמת צדק. אני זוכר שמאוד הופתעתי מכך שיפתח המפקד שלי ניגש ושאל והתעניין, זה מאוד ריגש אותי ובפרט שזה היה בתקופה של הדיסטנס בין החיילים למפקדים. יפתח גרם לי ממש להיפתח ולשפוך ובאמת בכיתי לו הרבה, הייתי מאוד מבואס מהפרידה, ויפתח בסגנון הייחודי לו, עם המון לב וציניות במינון הנכון פשוט עזר לי ותמך בי. מאז הרגשתי שהוא יותר ממפקד ובאמת היה נחשב בפלוגה כסוג של אבא שדואג לכל החיילים. יפתח הבן אדם שהכי הרבה השפיע עליי ועד היום אני נזכר בשיחות שלנו ודמותו תמיד תלווה אותי. באמת אהבתי אותו....
לא יודע למה אבל הרגשתי צורך לשתף מקווה שלא גרמתי לצער כלשהו...
שירלי מ.
סיפור קצר ויפה לכבוד יום הולדתך....
על הפעם האחרונה שראיתי אותך...
זה היה במקום ובזמן הכי לא צפוי...
הייתי בעיצומו של קורס קצינים בבה"ד 12 בצריפין. שנאתי את הקורס, את המפקדים, את המערכת, הייתי עצובה, מדוכדכת, על סף שבירה ועזיבה. לא ממש הבנתי מה אני עושה שם, התגלגלתי לזה בטעות. ילדה בת 18, אבודה ובודדה, עם נשק ביד שלא ממש מבינה לאן נקלעה.
באחד הימים, בעודי יושבת בצד, אני שומעת אותך... "שירלללליייייייי" ....מיד זיהיתי את הקול של המש"צ האהוב שלי מהצופים. מאוד אהבתי אותך, את טוב הלב, האמפתיה, הרוך, החמימות, השכנת השלום והצדק, שכולם תמיד יכבדו זה את זה. היית מנהיג של ממש כבר אז. הטיולים איתך היו חוויה קורעת מצחוק ובלתי נשכחת.
גם אתה אז היית בקורס קצינים בבהד 1, והיתה לך השתלמות בצריפין. ישר זיהית שאני לא בטוב.... לא עברה שנייה אחת ופרצתי בבכי היסטרי בתוך החיבוק שלך. אמרת לי שהכל בסדר, ושהחיים יפים. הסברת לי למה אנחנו שם, ועל מה חונכנו. אמרתי לך שלא טוב לי שם, ואמרת לי שמותר לי גם לקום וללכת, כי אני לא צריכה להיות עצובה כל כך. אמרת שאני אחת התותחיות, שאתה מת עלי ושאתה יודע שאסתדר.
ואז היית חייב לחזור...הפסקת הצהריים נגמרה...
אני הרגשתי כמו חדשה... ועל כך מעולם לא אמרתי לך תודה.
אני שמחה שזה הזיכרון האחרון...מייצג במדוייק את המהות שלך.
אתה יקר מאוד...
וגם לך מגיע יום הולדת...
מזל טוב ייפתי מקסים
אנונימית כותבת
יונת,
אנחנו לא מכירות
שוחחתי עם אביך זכרונו לברכה לפני כמה שנים...
בכל יום זיכרון יפתח ז"ל מלווה אותי. מתחילתו ועד סופו. בשלוש שנים האחרונות הוא גם ליווה אותי עוד 4 פעמים בשנה, בהרצאה שהייתי עושה לחיילי.
אסביר...
אני לא מכירה את יפתח אבל הוא השפיע עלי.
אני קצינה בצה"ל.
התגייסתי ב2007, לתפקיד במערך לביטחוו המידע אחרי מלחמת לבנון ה2 ושובצתי באוגדה ליד לבנון, בבירנית.
המפקד שלי ניסה לשכנע אותי לצאת לקצונה ולא הסכמתי.
אחרי כמה חודשים התבקשתי לסדר מחסן שנשאר עוד מימי המלחמה ובו מצאתי את כל העיתונים שפורסמו במהלך מלחמת לבנון ה-2.
בניהם מצאתי את המודעה שפרסם אביך בעיתון הארץ ובו כתב:
יפתח ודאי היה אומר דוממו אלחוט, תנו לנו לחזור הביתה (לא הציטוט המדויק) באותו הרגע הבנתי שהוא מדבר אלי. זה תפקידי לשמור שסודות צה"ל יישארו במסגרת הצבא ולא יעברו לכתבים (כפי שהיה בלבנון ה-2). ובאותו הרגע חזרתי למפקד שלי וביקשתי לצאת לקצונה.
צילמתי את המודעה, ובכל פעם שהי לי קצת קשה בקורס הקצינים המודעה ליוותה אותי והזכירה לי למה אני פה.
לימים, מונתי להיות מפקדת של הקורס שעברתי אני כחיילת.
ובכל קורס (החל מה2 האמתי) בשיחה שהעברתי לחניכים על מוטיבציה ועל קצונה הזכרתי את יפתח ואת המודעה ולמה התפקיד שלנו כה חשוב.
היה לי חשוב לספר גם לך.
שתדעו שיפתח גם מבלי לדעת המשיך ונגע בכל כך הרבה אנשים.
יש לי חניכים שגם הם בעצמם כחיילים/ קצינים ,היום מסתובבים עם הכתבה בכיס ודבריו של יפתח הם שנותנים להם מוטבציה... חלקם אף לקחו את הכתבה וממנפים אותה לצורך הסברתי..
דן כ.
יפתח
יש דברים שאני לא אשכח , אני לא אשכח את הפשטות שבך, אני לא אשכח איך תמיד שהדברים היו הופכים להיות קצת לחוצים,תמיד היה לך את החצי חיוך שיודע להרגיע. אני לא אשכח איך היינו הולכים לישון ושנינו עדיין בעצם בשיחות לילה טוב לחברות ,וכל כך מבינים אחד את השני בכל מילה.איך תמיד היית מהווה דוגמה גם לחיילים וגם לנו בתור מפקדים למרות שלך היה קשה לא פחות.
אני יוצא לבלות בכרמל וכל פעם שאני באזור אני ישר חושב עלייך, שזה הכי טבעי בעולם להרים טלפון אלייך שאני באזור, אומנם עברו 5 שנים אבל זה עדיין לא נתפס וכנראה שגם אף פעם לא ייתפס.
יצא לי להיות איתך שנה שלמה שעברנו לא מעט חוויות ביחד ורק עם הזמן זכיתי להכיר כמה בן אדם טוב אתה, כמה ערכיות יש בך וכמה אכפת אכפת לך מכל בן אדם. כמה הייתי עוזר לכולם כמה היית הרוח החיה בפלוגה,פשוט משהו אחר!יצא לי להכיר קצת אחרי הצבא את המעגל חברים שלך , המקום בו גדלת וכמובן את המשפחה המדהימה שלך ואז הכל התחבר לי , הצלחתי להבין למה היית כל כך מיוחד, הרי כל אדם הוא פאזל וכולנו מורכבים מהמון "חלקים" שמרכיבים את מי שאנחנו , ואצלך הפאזל הזה יצר את הבן המיוחד שאתה. כל כך צנוע בכל דבר שאתה עושה כי אתה באמת עושה אותו מהלב , בלי שום רצון לקבל "טפיחה על השכם". יפתח אני באמת מתגעגע וה5 שנים האלה לא נראות יותר מ-5 ימים
יהי זכרך ברוך
אלירן ב.
לא אשכח את היום הארור בו נפלת בקרב. דקות לפני ישבנו ודברנו על החיים.... והיום, אחרי שעברו כמעט 6 שנים אחרי המלחמה ,בראש התמונה נשארה אותה תמונה הזיכרונות אותם זיכרונות העצב והכאב ממלאים אותי בכל פעם שאני נזכר בך על כמה שהיית בנאדם מיוחד. תשמור עלינו מלמעלה
אחיה ד.
יפתח. עוברים לחגיגות העצמאות, ויש מין תחושה כאילו כולם שוכחים ועוברים לשמחה ואתה נשאר לבד.
אתה לא לבד.
רגעי השמחה שלי בחיים מלווים בחיוך שלך, בשמחה שלך.
הרגעים הרציניים שלי בחיים מלווים בעומק שלך.
אתה איתי. ואני איתך, בכל זמן. בזכותך.
יפתח...
אתה חסר מאד מאד, במיוחד ברגעים ובימים המשמעותיים האלו.
אבל כמו תמיד, אתה גם נמצא - אתה שם. ואני שמח, אני יודע שתהיה לי שנה טובה, כי אתה שם, איתי, כל הזמן.
שנה טובה!
אי אפשר לשכוח - לפני שיוצאים הביתה - את תדריך היציאה של יפתח!
"תשמרו על עצמכם. אל תשתו ותנהגו. תנו את המפתח לחבר הג'ובניק שלכם, שינהג
וייקח אתכם הביתה. אם מישהו עושה תאונה עם האוטו בגלל ששתה- אני, באופן אישי, מגיע לבית החולים ומפרק אותו במכות! (המחלקה צוחקת) אני לא צוחק! אני אשבור לו את כל העצמות, אף רופא לא יעצור אותי! (המחלקה ממשיכה לצחוק) שבת שלום!"
ובאמת אף אחד לא עשה תאונה כי הוא שתה ונהג. אני עד היום נזהר לא לשתות אפילו טיפה לפני נהיגה. כמובן, בגלל שאני מאד נזהר. וגם יודע שיפתח תמיד מקיים את ההבטחות שלו...
:)
יפתח, אני מתגעגע. גם בדמעות, וגם בחיוך.
9.5.11 > שיעורים גדולים בחיים לומדים לאט, לאורך שנים. ולכן בכל שנה אני מבין יותר אילו שיעורים גדולים למדתי ממך. אני באמת משתדל ללכת בדרכים בהן אני מאמין, לדבוק בהן, לא לוותר, להיות חזק ולצעוד עם המבט קדימה, כמו שלימדת אותי. ולפעמים, כשמשהו קשה מאד, אני הולך קצת הצידה, לבד, אני מרשה לעצמי לבכות קצת, ואז נרגע, מתחזק, ואומר לעצמי שאני חייב להיות חזק ולהמשיך. בדיוק כמו שעשית אתה, וסיפרת לי על זה, ובעצם לימדת אותי. אני מתגעגע, נזכר, מחייך כשאני חושב עליך. הזיכרון ממך כל כך טוב. אני שומע את הקול שלך בדיוק כמו שהיה. אין לי ספק שאתה איתי. ממני, חייל שלך, חבר שלך. אחיה.
7.1.13 > יפתח, הרבה זמן לא כתבתי כאן. אבל הרגשתי צורך עכשיו. כי אני מתגעגע אליך.
לא כי זה יום זיכרון, לך או לחללי מערכות ישראל.
לא כי ראיתי משהו מיוחד שהלוואי והיית רואה גם עכשיו.
לא כי זה רגע מיוחד.
זה כי אני מתגעגע אליך. וגם חושב על כל האנשים שזכו להיות לצדך.
ועל אלו שזכו רק לשמוע ולקרוא עליך, וגם הם, תאמין לי, מצליחים להבין קצת איזה אדם היית.
זה מדהים. אתה בן 21. אני כבר 27. זה גם מוזר. איזה אדם גדול היית. חבר, מורה. מחנך אמיתי, כמו שמחנכים צריכים להיות- מחנך מהלב. ובסך הכל בן 21.
אתה יודע, באיזשהו הקשר דיברתי עם הבן שלי על חברים. חברים שלו, חברים שלי. ותשמע, הוא אמר לי- "יפתח חבר שלך". הסתכלתי עליו. הסתכל חזרה, חייך. חייכתי אליו וחיבקתי אותו. נכון, אמרתי לו, יפתח חבר שלי. חבר טוב מאד מאד.
בנאדם שיודע להיות מפקד אמיתי וחבר אמיתי, ועוד כל כך הרבה בשבילי. כשדיברנו, היתה לנו שפה משותפת, טובה. חברים טובים. ואתה, חבר, לא עוזב אותי. הדמות שלך לא מטשטשת אפילו קצת, וגם לא הקול שלך. ממש ממש צלול וברור, ממש כאן. לא זיכרון שצובר לו משקעים שונים עם החיים שרצים ככה. חבר שאיתי.
אני לומד הרבה דברים ומבין ורואה דברים שאני לוקח איתי. ואתה? כל הזמן לידי בדברים האלו. ואני גם חייב לך תודה, גם הרבה מהדברים עברתי בהצלחה בגללך, כי אתה חבר, כי למדתי ממך המון, בהמון נושאים. ויחד עם הדחיפה הזאת שממש יכולתי להרגיש ממך, פיזית, עברתי.
כשאמרתי לעצמי, "באמת? מה הסיכוי?" שמעתי, ממש מיד, אותך. אומר "בסדר".
ה"בסדר" שלך... איך בסדר?! "בסדר, אחיה, בסדר." לא תוותר.
זה באמת תמיד היה בסדר. הכל הצליח. הכל אפשרי. ככה גם יהיה.
יפתח, נדבר בקרוב. אני כל הזמן מדבר איתך, אתה יודע, דברים גדולים וגם קטנים, פה ושם.
ומרגיש אותך.
ומי שיקרא את זה, בטוח מכיר את התחושה. אתה עם כולם. מדבר איתם גם.
מתגעגע אליך.
9.5.19
בסדר," אמרת תמיד על הכל, על הקשה והכואב גם.
"אני רוצה להראות לך משהו" ולימדת- היסטוריה ומורשת, איזה טריק להסתדר בשטח ואיך לנווט שם.
גם התעניינת באמת אם מה שהסברת הובן, איך שיפצרתי, מה שלומי ואיך כולם,
וגם לא ישנת, ולימדת איך יודעים מה השעה לפי הכוכבים, ואיך עוד יהיו אתגרים וחוויות ושנעמוד בכולם.
והערב היית אומר "בסדר", "תחגגו ותהנו המון"
ואני אחגוג ואזכור ואחייך ואשמע אותך תמיד, יפתח, אני יודע מה לעשות ושזה נכון.
אז הכל בסדר, אני לא ממהר. אני גם בכלל לא שוכח, ואני יודע לחכות.
הכל בסדר, אני כאן שומר. אני איתך, עוד כמה דקות.
אסנת ג.
אתמול בערב, כשהשכבתי את תמרי לישון, הסתכלת עלי מהתמונה שתלויה על הקיר.
ברבע חיוך, שחושף רווח חמוד בשיניים... כעסתי עליך.
(בד"כ אני משתדלת שלא לכעוס עליך, על כל ההתמודדות שה- "אין" שלך מספק לנו, אבל מידי פעם זה חזק ממני)
זה נראה לך מצחיק? אלו ימים הזויים ובתקופה האחרונה הכול כל כך לא פשוט, המשפחה שלך צריכה אותך עכשיו.
ה-"אין" שלך צורח אל חלל החדר. הוא תמיד נמצא ה"אין" הזה, אבל בזמן האחרון – יותר מתמיד.
נכון, אתה פה כל הזמן, במחשבות, בלב, בימים שמחים, בימים עצובים ובתמונות של הקיר. תמרי מסתכלת על התמונה שלך ושל ירדן - כשהייתם בני שנה בערך - ויודעת להגיד, לפעמים, שזה יפתח ואבא.. ולפעמים, שזה תמרי ואבא (הגיון של ילדה בת שנתיים).
אבל אתה צריך להיות פה יותר עכשיו. אח שלך צריך אותך...הכול כואב לו.. אנחנו נכנסים למיטה בלילה עם גולה בגרון...
אם יש לך קשרים שם למעלה, תעשה שהתקופה הזאת תעבור כבר. שאבא שלך יעבור את זה. די, מספיק, הוא עבר כל כך הרבה.. שכולנו נעבור את זה. שיהיה טיפה יותר קל.
זה מדהים שלא נפגשנו ואתה כל כך חסר. מעולם לא היית חסר כל כך – כמו עכשיו.
הודיה פ.
יפתח, 7 שנים עברו מאז המלחמה אומרים שהזמן עושה את שלו וזה לא תמיד נכון. אנחנו כבר בני 27. חלק מאיתנו עשו טיול לחו״ל הוציאו תואר התחתנו ואתה יפתח נשארת מלאך
כמו שהיית ותמיד תשאר. החיוך שלך מסתכל מלעמעלה.
יפתח שבע שנים שאתה לא איתנו שבע שנים שלא שמענו את הצחוק שלך שבע שנים שלא שמענו את הבדיחות שלך,אתה אצלנו בלב כל הזמן ומסתכל עלינו מלמעלה
יפתח, 8 שנים שאתה לא איתנו, 8שנים בלי החיוך שלך 8 שנים שאין את הצחוקים שלך. אתה שומר עלינו מלמעלה יש לי רק בקשה אחת תשמור על חיילנו אשר נלחמים למען המדינה ומוסרים נפשם למען המדינה כמו שאתה מסרת לפני 8שנים רק בשביל שיהיה לצפון שקט אתה בלבנו תמיד
יפתח תמיד היה מצחיק ותמיד היה אהוב על כולם. לפעמים היה נכנס אלינו לחמ׳ל ורואה אותנו לא עושות כלום אז הוא היה מתחיל לספר בדיחות וישר היה מעלה לנו חיוך על הפנים יפתח נאהב אותך לנצח
דור י.
וכמו בכל שנה הלכתי לטקס בערב יום הזכרון ביישוב בו גדלתי, מכבים.
וכמו בכל שנה מאז אותה שנה הופתעתי לשמוע קטע מאחד ההספדים מאותה לוויה של יפתח, לוויה שלא הספקתי להגיע אליה בגלל אחת אחרת. פעם חלק מההספד של ירדן ופעם מההספד של יונת.
וכמו כל שנה, ברגע שמתחילים להקריא ואני מבינה שמדובר ביפתח אני נשברת.
את יפתח אמנם לא הכרתי באופן אישי אבל את ירדן כן. וכמו שירדן אמר בהספד - אומרים שתאומים מרגישים.. אז אמנם הכוונה היא שונה אבל אני מרגישה כאילו הכרתי את יפתח.
בתקופת הצבא ירדן היה לי יקר מאוד ושמעתי לא מעט על אחיו התאום יפתח. עברו הרבה שנים מאז אותו היום אבל לעולם לא אשכח אותו. לעולם לא אשכח לעצמי שלא הגעתי ללוויה. לעולם לא אשכח את מבטו של ירדן כשהגעתי לבקר בשבעה.
מאז אותה שנה, כל שנה עולים בי הלבטים לאיזו אזכרה ללכת ביום הזכרון וכל שנה הבחירה היא לא קלה. כשאתה מתמודד עם אבדות מכיוונים שונים ואזכרות במקומות שונים בארץ קשה לעשות את הבחירה. התחושה היא לפעמים כאילו אני בוחרת נופל אחד על פני האחר והלוואי והייתי יכולה להיות בכל בתי העלמין בעת ובעונה אחת.
לחיפה לא הגעתי מאז השבעה, אני מודה. כל שנה אני מנסה לעשות את הצעד ולא מצליחה. מרגישה שלא מגיע לי להיות שם אחרי שלא הגעתי כל השנים. כל שנה אני מתחילה לחייג לירדן ומוותרת. מרגישה שלא מגיע לי לדבר איתו אחרי שלא דיברתי כל הזמן הזה.
אני אמנם התרחקתי פיזית ולא ממש שמרתי על קשר עם ירדן, אבל עוקבת כל הזמן אחרי הדף של יפתח. אמנם את יפתח, עמי, יונת, שרון וכל השאר לא הכרתי באופן אישי, אבל מרגישה כאילו אתם המשפחה שלי.
פעם ראשונה שאזרתי אומץ לכתוב משהו. אני מחזקת את ידיכם משפחת שרייר היקרה.
אוהבת אתכם כאילו הייתם משפחתי שלי וכאילו הכרתי כל אחד ואחת מכם באופן אישי.
תמשיכו להיות חזקים ולהפיץ את מורשתו של יפתח כמו שרק אתם יודעים.
דור
דנה ר.
"בוא'נה דנה יא צעירה מתה!", כך נפתח לו עוד יום מסויט איפשהו ב-2006, על מדים בדרך להשד-יודע-איזה-חור ששירתי בו. אמנם לא ראיתי אותו כבר כמה חודשים, אבל את הקול לא יכולתי לשכוח. מי שצעק לעברך פעמיים ביום לפחות מפלאפל הנשיא כששניכם עוד הייתם פישרים שחושבים שאתם מי-יודע-מה בצופים - שומה עליך לזכור אותו גם כשהוא צועק לעברך בתחנה המרכזית המעופשת בבאר שבע.
נורא הופתעתי, וניכר גם שיפתח היה מאוד מופתע. אני, שכבר הייתי בדרגת סמל לדעתי, הייתי נראית הרבה יותר רצינית ממה ששנינו נראינו אי פעם. הייתי לוחמת בקרקל (אם היה אפשר לקרוא לזה 'לוחמת') כולל כל הסיכות והכומתות והעיטורים והנשק - שיפתח אגב מאוד התלהב ממנו והתבאס שלי יש יותר "דברים שווים" עליו מאשר לו. יפתי, יפתח, המש"צ, שעד לפני רגע ניסה לדחוף לי צ'יפס הולנדי למנה במרכז הכרמל, היה נראה לגמרי מכובד וסמכותי. יפתח? הילד שהיה דופק לי פרצופים מצחיקים כמעט בכל טקס של הצופים או בבית ספר? שהיה מסתלבט עליי כל פעם מחדש על משהו אחר בואכה שדרות הנשיא פינת וודג'ווד? מה לו ולקצונה בצנחנים, חשבתי לעצמי. ואז הבנתי שגם הוא חושב אותו דבר: מה לבחורה הזאת ולקרקל, לכל הרוחות. ובאמת, מה לנו ולזה.
הכל קרה תוך כמה שניות, ובזמן שאנחנו מתעדכנים על מה כל אחד עושה, מה שלומנו ואיך אנחנו מרגישים ומתי שותים איזה קפה בחיפה, יד חסונה לפתה לי פתאום את הצוואר והתחילה לפרוע בעיקשות את פיסת הנשיות היחידה שעוד נותרה ממני - השיער שלי. "יפתח אתה תשלם על זה יא אפסססס!!" רדפתי אחריו בתחנה המרכזית, בין שווארמה לטלפון ציבורי. שנינו היינו די בכושר, אז המרדף נמשך זמן מה.
בסוף נעצרנו, מתוך הבנה שלא נוכל להמשיך עם השטויות שלנו לנצח - לכל אחד יש איזו דרגה מעליו שמחכה לו, וחלאס - אנחנו כבר אנשים בוגרים ואחראים!
הפרידה כמעט עברה בשלום, לא לפני שהוא הספיק לפרוע לי מחדש את כל השיער, להעיף לי את הכומתה לקיבינימט, ולזרוק איזו הבטחה שלעולם לא יקיים יותר: "אם לא בפלאפל - ניפגש בכנס משתחררים - בדוק!".
הייתי עוד המומה ממה שהוא צמח להיות, ובאמת לא ברור למה, המשכתי להסתכל עליו דקה ארוכה אחרי שהוא התרחק לעבר אחד הרציפים.
"בכנס משתחררים", חשבתי לעצמי. "בכנס משתחררים..."
הרמתי את הכומתה, הלכתי אל הרציף שממנו נסעתי לבסיס והתפללתי חזק חזק - בפעם הראשונה והאחרונה בחיי - שמישהו ישמור לנו על הילד השובב הזה.
אילת ח.
יפתח לא הכיר אותי, אבל אני הכרתי אותו.
הכרתי אותו כשהייתי בקורס קצינים בבה"ד 1 שם נבחרתי לעשות פרוייקט הנצחה על אחד מחיילי צה"ל שנפל.
אני כבר לא זוכרת איך הגעתי דווקא ליפתח, אבל לא יכלתי להתנתק מהסיפור שלו.
נסענו לחיפה, עמי הכניס אותנו אל ביתו, וסיפר לנו על יפתח, על חייו, ופשוט שיתף אותנו, במפקד שהיה, במחנך, אבל יותר מכל באדם האכפתי והמיוחד שהוא.
זאת הייתה הפעם הראשונה בשבילי שנכנסתי לבית ולחיה של משפחה שכולה, וההלם היה לא נתפס. יפתח הפך להיות מקור השראה בשבילי. בשירות שלי בתור מ"מ טירונים סיפרתי לחיילים שלי עליו בשיעורים שהעברתי - הרגשתי שחובתי לשתף וזכות בשבילם להיות חלק מהסיפור שלו.
גם הרבה אחרי שסיימתי את הקורס בבה"ד 1 ואחרי שהשתחררתי, כמעט בכל יום זיכרון הייתי מגיעה לקבר של יפתח בחיפה. ובכל יום זיכרון, ותמיד, התמונה שלו בארנק, והוא במחשבות שלי.
רוני ד.
אני לא אשכח את הרגע הזה, בתוך הטירוף של השמועות והידיעות.
השנייה הזו שממנה אי אפשר לחזור, הטלפון שהלוואי שמעולם לא היה מגיע, שתפס כל אחד במקום אחד, הזוי, שאחריו נשארתי בצבא והשתחררתי, התחלתי ללמוד וסיימתי, קמתי נפלתי ושוב קמתי, ואתה יפתח, נשארת אותו דבר עם חיוך שובב ומבט אופטימי.
צעיר לנצח ומלווה אותנו במסע התבגרות ארוך ומפרך אל תוך עולם המבוגרים, תמיד שם, כל יום, כל דקה, כל שנייה, בכל מקום.
היום זה היום ההוא, שבו לפני 7 שנים הכל היה עוד בסדר, בתוך הטירוף של המלחמה.
מחר, זה הרגע ההוא הארור, השנייה שבה הכל נראה אותו דבר אבל כל כך אחרת.
יש לי חבר למסע החיים, שכנראה יודע עלי הרבה יותר ממה שציפה, והולך איתי למקומות שמעולם לא קיווה...
לו רק לא היית החבר הזה למסע...
לו רק היית.....
29.6.11
יפתח,
הלוואי שהיית נשאר רק ידיד רחוק, רק חבר מהצבא, שכל כך אהבתי, שהתרחק קצת עם הזמן, כי בכל זאת כל אחד הולך לכיוון אחר בחיים.
יהודית טל.
9.5.18
היום בטכס ליום הזיכרון בביה"ס עלומים בקריית ים, ראיתי את אחד הילדים מחזיק את התמונה של יפתח, ומניח אותה כחלק מהטכס על "אבני הכותל"
כל כך התרגשתי...
הרגשתי כאילו הוא אומר לי "אל תשכחי אותי... "
מסתבר שהמחנכת מורן אטיאס אזנקוט שהכינה עם התלמידים את הטכס היא בת מחזור של יפתח מבי"ס חוגים
...